בשנת 1952 הקימו זאב וסימה טור-סיני את 'מטעי עמק הארזים', כאן ברגבי האדמה הפורייה של הרי ירושלים. בשטח של כ-1200 דונם החלו בני המשפחה לטעת עצי פרי רבים ומגוונים, ובכך ולהקים מפעל ציוני- 'מטעי עמק הארזים'. המשפט המכונן המבטא באופן ברור את מטרת עשייתם הברוכה ואת גודל המשמעות של נטיעת הבוסתנים הרבים וגאולת האדמה היה: "נהפוך שממת דורות לארץ מניבת ברכה", זהו המשפט שנתלה על במת הנואמים בחנוכת החווה. מפעל הבנייה והנטיעה אכן הפך את שממת השטח שגבל בממלכת ירדן לשטח פורה ומניב. מעבר לפיתוח השטח התקבצו סביב העבודה בהכשרת הקרקעות ובנטיעות גם עולים מצפון אפריקה ומכורדיסטן. העבודה בחווה סיפקה לעולים עבודה ופרנסה.

עולים אלה הקימו את מעוז ציון (הקסטל) ולימים גם את מבשרת ציון, את שני היישובים הללו ניתן לראות בתצפית מהחווה. סיפורה של החווה פורץ דרך לא רק במובן החקלאי והחלוצי אלא גם במובן החידושים שהתחדשו בה- כאן באדמות החווה נקלטו הנקטרינות הראשונות שהובאו לארץ ישראל. וכאן, לראשונה בארץ, הקימה משפחת טור-סיני מפעל לטיהור מי שפכים ושימוש חוזר בהם להשקיית הגידולים החקלאיים. שותף פעיל לעבודות ולהשקעות, היה אביו של זאב- פרופסור נפתלי טור-סיני (טורצ'ינר). נפתלי טורצ'ינר היה נשיאה הראשון של האקדמיה ללשון העברית, חוקר מקרא, איש חינוך וספר. בהיותו איש הגות וספר הבין נפתלי היטב את משמעותה המעשית של הציונות ושל החיבור לארץ ועל כן היה שותף לעבודות החקלאיות ולמפעל טיהור מי השפכים.

סיפור המשפחה עם אדמת החווה מהווה דוגמא ומופת עד היום לחינוך ציוני המעודד עשייה הבאה מתוך עולם רוח. ואולי ניתן לומר שזו תמצית סיפור החווה- הרוח הציונית היהודית המחוברת לשורשינו ולעבודת הכפיים ברגבי אדמתנו.
בראשית שנות ה- 80 החזירה המשפחה את רוב השטח למדינה ונשארה עם שטח של כ- 30 דונם. בשטח הנשאר הקימו מלון טבול בירוק ואולם אירועים שנו חגגו מאות משפחות.